מה, באמת חשבתם שלא אגיב?
---
זה באמת חסר טעם, לשנוא משהו כל כך שולי, אבל אני פשוט לא יכולה לעצור את עצמי.
הפרחים.
השוקולדים.
התכשיטים.
האדום, הלבן, וה- תביאו שקיות חברים, כי זה כבר מבחיל- ורוד.
רעד קולקטיבי.
אני די בטוחה שלעולם לא הבנתי את מטרת ה"חג". הרי מה בעצם חוגגים כאן? את תרבות הצריכה במיטבה, איש ששבר את החוק- הבזק חדשות-אחי, אתה לא הראשון ששבר את החוק בשביל "צדק"- ותינוק ערום שמסתובב עם כנפיים וחץ וקשת, יורה באנשים כדי שיתאהבו. שכחו מהמצלמות והקנבס, איפה שירותי הרווחה? הקרימנולוג? בסקרווילז? מישהו?
למרות שאני מניחה- או יותר נכון, יודעת- שיש משהו הגיוני במטאפורה הזאת, גם אם במקרה הזה היא פחות מטאפורה. אהבה זה לא תמיד כיף. אהבה כואבת. אהבה גם שונאת.
האם זה שווה את זה? זוהי שאלה שהטרידה את האנושות כבר שנים. זוגות מאושרים, כמובן, יגידו שכן, אבל אז אם נריץ כמה חודשים קדימה, נמצא אותם בוכים על הספה שלנו, מספרים לנו שהכל שקר ולעולם לא לבטוח באף אחד, אולי עם כוס יין ביד. אבל יש שיגידו שאהבה שווה את כל הסבל, לא משנה מה. אז מי צודק?
אולי חלקכם רוצים תשובה ברורה, תשובה שאוציא מתוך כובע קסמים ואגיד 'זהו זה, זה הסוף, גמרנו, יום טוב'. אבל זה לא בדיוק ככה בחיים בכלל, כמו שאתם יודעים. התשובה הנכונה היא שאין תשובה נכונה. אין כן ולא. זה לא שחור ולבן. זה אזור אפור בעולם שלא אוהב אזורים אפורים, אבל לפעמים זוהי האמת.
ואני?
מה אני חושבת?
איך אני נכנסת לתוך הסיפור?
האינסטינקט שלי הוא לומר שזה חסר טעם, שזה יום ככל האחרים ושאין לו שום משמעות. אבל אולי זה רק בגלל שלא עוזבים את הרווקים במנוחה אף פעם, במיוחד את אלה שלא הראו עניין אף פעם בלצאת ממצבם. אני אחת מהאנשים האלה, וכל היום זה מה ששמעתי:
"אז יש לך חבר?" (כאילו שאת לא היית יודעת אם כן. את יודעת דברים על חיי האהבה שלי שעוד לא קרו בכלל).
"מה התכניות שלך להיום?" (לשבת במעבדה מלאת חיידקים שגידלתי בצלחות פטרי ולתרגם מאמרים מדעיים מאנגלית לעברית כמה שיותר מהר. זה עצוב שזו לא הייתה בדיחה כדי להפחיד אותה?).
"מישהו מיוחד שאת מדברת איתו?" (נגעתי במחשב שלי בשביל לפתוח אימייל. רוגע).
"את עם ההוא?" (אנחנו בתוך כיתה עם 40 אנשים, את תצטרכי להיות קצת יותר ספציפית).
"מה זאת אומרת אתם רק ידידים? הוא כל כך בקטע שלך!" (לא, תצעקי חזק יותר, יש דגים בסין שלא שמעו אותך).
"היית צריכה להשיג דייט. כאילו רק להיום, זה חבל שאת לבד בוולנטיין!" (ולא חבל פתאום בכל יום אחר?).
"אז את לסבית כאילו?" (לא).
"אומייגאד, אז אני וחבר שלי-" (חבר שלי ואני, יא פוסטמה).
"-ואז הוא נישק אותי! נכון שזה כזה חמוד?" (בטח, ואני גם הקשבתי למה שלא ביקשתי לשמוע).
"באסה, הא?"
ולמען האמת… לא.
אני כן חושבת שזה חסר טעם. כן חושבת שהיום הזה הוא משעמם ושטותי, שזו המצאה תעשייתית ושבסוף היום למי באמת אכפת כל עוד יש לך גג מעל הראש ואוכל בצלחת ו… מישהו לחלוק את זה איתו? אולי? אני לא יודעת.
אבל בתוך תוכי, אני יודעת שאולי זה בגלל שלעולם לא חוויתי יום כזה עם מישהו שבאמת אכפת לי ממנו. זה לא שאני נואשת. זה לא שאני מכוונת לזה. אבל לפעמים, זה נחמד לחשוב ' ומה אם הייתי קצת פחות צינית?'. מה הייתי חושבת על היום הזה אז? אני לא יודעת, וזה קצת מפחיד אותי וקצת מסקרן אותי בו- זמנית.
אוקיי. אז אני לא שונאת את זה. לכרגע, אני סובלת את זה. ואולי, איפה-שהוא, אני גם קצת נהנית מזה.
ובזמן שכולם מסביבי יתכרבלו יחדיו מתחת לשמיכה עם אוהביהם, אני אסתכל סביבי ואצא לבד. אשכב תחת הכוכבים וסתם… אחשוב קצת. אולי יום אחד הרגש ינצח את ההגיון.
Happy freaking Valentine’s Day to me.
---
התגעגעתי.
-שי
מה, באמת חשבתם שלא אגיב?
---
זה באמת חסר טעם, לשנוא משהו כל כך שולי, אבל אני פשוט לא יכולה לעצור את עצמי.
הפרחים.
השוקולדים.
התכשיטים.
האדום, הלבן, וה- תביאו שקיות חברים, כי זה כבר מבחיל- ורוד.
רעד קולקטיבי.
אני די בטוחה שלעולם לא הבנתי את מטרת ה"חג". הרי מה בעצם חוגגים כאן? את תרבות הצריכה במיטבה, איש ששבר את החוק- הבזק חדשות-אחי, אתה לא הראשון ששבר את החוק בשביל "צדק"- ותינוק ערום שמסתובב עם כנפיים וחץ וקשת, יורה באנשים כדי שיתאהבו. שכחו מהמצלמות והקנבס, איפה שירותי הרווחה? הקרימנולוג? בסקרווילז? מישהו?
למרות שאני מניחה- או יותר נכון, יודעת- שיש משהו הגיוני במטאפורה הזאת, גם אם במקרה הזה היא פחות מטאפורה. אהבה זה לא תמיד כיף. אהבה כואבת. אהבה גם שונאת.
האם זה שווה את זה? זוהי שאלה שהטרידה את האנושות כבר שנים. זוגות מאושרים, כמובן, יגידו שכן, אבל אז אם נריץ כמה חודשים קדימה, נמצא אותם בוכים על הספה שלנו, מספרים לנו שהכל שקר ולעולם לא לבטוח באף אחד, אולי עם כוס יין ביד. אבל יש שיגידו שאהבה שווה את כל הסבל, לא משנה מה. אז מי צודק?
אולי חלקכם רוצים תשובה ברורה, תשובה שאוציא מתוך כובע קסמים ואגיד 'זהו זה, זה הסוף, גמרנו, יום טוב'. אבל זה לא בדיוק ככה בחיים בכלל, כמו שאתם יודעים. התשובה הנכונה היא שאין תשובה נכונה. אין כן ולא. זה לא שחור ולבן. זה אזור אפור בעולם שלא אוהב אזורים אפורים, אבל לפעמים זוהי האמת.
ואני?
מה אני חושבת?
איך אני נכנסת לתוך הסיפור?
האינסטינקט שלי הוא לומר שזה חסר טעם, שזה יום ככל האחרים ושאין לו שום משמעות. אבל אולי זה רק בגלל שלא עוזבים את הרווקים במנוחה אף פעם, במיוחד את אלה שלא הראו עניין אף פעם בלצאת ממצבם. אני אחת מהאנשים האלה, וכל היום זה מה ששמעתי:
"אז יש לך חבר?" (כאילו שאת לא היית יודעת אם כן. את יודעת דברים על חיי האהבה שלי שעוד לא קרו בכלל).
"מה התכניות שלך להיום?" (לשבת במעבדה מלאת חיידקים שגידלתי בצלחות פטרי ולתרגם מאמרים מדעיים מאנגלית לעברית כמה שיותר מהר. זה עצוב שזו לא הייתה בדיחה כדי להפחיד אותה?).
"מישהו מיוחד שאת מדברת איתו?" (נגעתי במחשב שלי בשביל לפתוח אימייל. רוגע).
"את עם ההוא?" (אנחנו בתוך כיתה עם 40 אנשים, את תצטרכי להיות קצת יותר ספציפית).
"מה זאת אומרת אתם רק ידידים? הוא כל כך בקטע שלך!" (לא, תצעקי חזק יותר, יש דגים בסין שלא שמעו אותך).
"היית צריכה להשיג דייט. כאילו רק להיום, זה חבל שאת לבד בוולנטיין!" (ולא חבל פתאום בכל יום אחר?).
"אז את לסבית כאילו?" (לא).
"אומייגאד, אז אני וחבר שלי-" (חבר שלי ואני, יא פוסטמה).
"-ואז הוא נישק אותי! נכון שזה כזה חמוד?" (בטח, ואני גם הקשבתי למה שלא ביקשתי לשמוע).
"באסה, הא?"
ולמען האמת… לא.
אני כן חושבת שזה חסר טעם. כן חושבת שהיום הזה הוא משעמם ושטותי, שזו המצאה תעשייתית ושבסוף היום למי באמת אכפת כל עוד יש לך גג מעל הראש ואוכל בצלחת ו… מישהו לחלוק את זה איתו? אולי? אני לא יודעת.
אבל בתוך תוכי, אני יודעת שאולי זה בגלל שלעולם לא חוויתי יום כזה עם מישהו שבאמת אכפת לי ממנו. זה לא שאני נואשת. זה לא שאני מכוונת לזה. אבל לפעמים, זה נחמד לחשוב ' ומה אם הייתי קצת פחות צינית?'. מה הייתי חושבת על היום הזה אז? אני לא יודעת, וזה קצת מפחיד אותי וקצת מסקרן אותי בו- זמנית.
אוקיי. אז אני לא שונאת את זה. לכרגע, אני סובלת את זה. ואולי, איפה-שהוא, אני גם קצת נהנית מזה.
ובזמן שכולם מסביבי יתכרבלו יחדיו מתחת לשמיכה עם אוהביהם, אני אסתכל סביבי ואצא לבד. אשכב תחת הכוכבים וסתם… אחשוב קצת. אולי יום אחד הרגש ינצח את ההגיון.
Happy freaking Valentine’s Day to me.
---
התגעגעתי.
-שי