עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

היי
זה רק אנחנו, נעמה ושי.
אין לנו כוחות על, אנחנו לא יודעות לכשף וגם לא ערפדיות צמאות לדם.
סתם עוד שתי בנות עם דמיון פרוע שאוהבות לכתוב.
יש לנו חיים רגילים, חברים רגילים, מציאות רגילה וכיתה (לשעבר) דפוקה.
וזה די הכל... בערך :-).
חשוב לציין שדיי משעמם לנו בחיים...
אבל בכללית, אנחנו אוהבות את החיים, ואנחנו מאושרות.
אנחנו בנות 13 בערך, שכנות, ובאותו בית ספר.
קצת קשה לדמיין שתי בנות יותר שונות... טוב, אולי אנחנו קצת מגזימות, אבל אנחנו באמת שונות.
אבל אנחנו חברות ממש טובות.
אנחנו אוהבות ללכת לבריכה (ביחד) לדבר ולצחוק (ביחד) ללכת לטיולים (ביחד)...
בקיצור, אנחנו אוהבות להיות יחד!
בגלל שאנחנו עברנו לחטיבה, ואנחנו בשתי כיתות שונות, אז החלתנו שבלוג זה רעיון גאוני בשבילנו.
חברים
הילהרות.mayyanlev.0Rozולריהאלונה ✮
Winterאוהב(ת) שום!ליה123LonelyGirlLihi UnicornLady luck
Liliתיאוgirle lifei don't careThe Cheshire CatMaskedCat
see from the heartRainסופרת כוכביםTigerLilyספירTEUT
Anime_GirlBlackChamomileHere To LoveMeshiבין הצלליםSNOW
מאיה נוימןalicegirl_from_marsits just me .simcowsinעדן מאיר
mycatlife :3אני.נוםנום23שאריות של החייםלילך ציבעוניcosmicBFF
אז מי זאת נעמה?

היי,
אני נעמה.
למעשה, אני לא יודעת אם כתיבה זה "החיים" שלי, או שלא הייתי אני לולא הכתיבה, או שבלי הכתיבה לא יכולתי לחיות.
אני פשוט אוהבת לכתוב.
זה נחמד להחיות מחשבות בעזרת מילים, או לתעד חוויות ודעות, אבל זה לא יותר מזה.
זה לא החיים,
זה לא אני,
זה רק חלק קטן.

טוב, אז קצת עלי?
נעמה, 14+,
מכורה לשוקולד,
אוהבת לצייר,
להתנחל מול המחשב,
להיות עם חברים,
לצחוק עם חברים,
אוהבת לצחוק בכללי,
אוהבת מאוד מאוד לחייך אבל לפעמים זה פשוט קשה מידי,
אוהבת כל סוג מוסיקה (מזרחית לא נחשב)
תקועה עמוק בגיל ההתבגרות, אז תתכוננו, כי בימי מחזור קשים אני אפרוק כאן את נשמתי, יכאבו לי הידיים מרוב הקלדות.
וביחסים סבירים+ עם המשפחה טפו טפו :)
אזז...
נעים להכיר 3>
אז מי זאת באמת שי?

"השקט שלי דיבר אלפי מילים, ולא שמעתם אף אחת."
אני שי.
קצת שונה, קצת מוזרה, שקטה לגבי חיי.
כותבת, קוראת, אולי חכמה, קצת פסיכית והרבה משוגעת...
כן, זאת אני.
Welcome.
We are all weird and life is a little weird and when we find" someone whose weirdness is compatible with ours,
We fall in mutal weirdness and call it love."

יום האהבה האהוב פחות

14/02/2017 21:58
Zippers

מה, באמת חשבתם שלא אגיב?

---

זה באמת חסר טעם, לשנוא משהו כל כך שולי, אבל אני פשוט לא יכולה לעצור את עצמי.

הפרחים.

השוקולדים.

התכשיטים.

האדום, הלבן, וה- תביאו שקיות חברים, כי זה כבר מבחיל- ורוד.

רעד קולקטיבי.

אני די בטוחה שלעולם לא הבנתי את מטרת ה"חג". הרי מה בעצם חוגגים כאן? את תרבות הצריכה במיטבה, איש ששבר את החוק- הבזק חדשות-אחי, אתה לא הראשון ששבר את החוק בשביל "צדק"- ותינוק ערום שמסתובב עם כנפיים וחץ וקשת, יורה באנשים כדי שיתאהבו. שכחו מהמצלמות והקנבס, איפה שירותי הרווחה? הקרימנולוג? בסקרווילז? מישהו?

למרות שאני מניחה- או יותר נכון, יודעת- שיש משהו הגיוני במטאפורה הזאת, גם אם במקרה הזה היא פחות מטאפורה. אהבה זה לא תמיד כיף. אהבה כואבת. אהבה גם שונאת.

האם זה שווה את זה? זוהי שאלה שהטרידה את האנושות כבר שנים. זוגות מאושרים, כמובן, יגידו שכן, אבל אז אם נריץ כמה חודשים קדימה, נמצא אותם בוכים על הספה שלנו, מספרים לנו שהכל שקר ולעולם לא לבטוח באף אחד, אולי עם כוס יין ביד. אבל יש שיגידו שאהבה שווה את כל הסבל, לא משנה מה. אז מי צודק?

אולי חלקכם רוצים תשובה ברורה, תשובה שאוציא מתוך כובע קסמים ואגיד 'זהו זה, זה הסוף, גמרנו, יום טוב'. אבל זה לא בדיוק ככה בחיים בכלל, כמו שאתם יודעים. התשובה הנכונה היא שאין תשובה נכונה. אין כן ולא. זה לא שחור ולבן. זה אזור אפור בעולם שלא אוהב אזורים אפורים, אבל לפעמים זוהי האמת.

ואני?

מה אני חושבת?

איך אני נכנסת לתוך הסיפור?

האינסטינקט שלי הוא לומר שזה חסר טעם, שזה יום ככל האחרים ושאין לו שום משמעות. אבל אולי זה רק בגלל שלא עוזבים את הרווקים במנוחה אף פעם, במיוחד את אלה שלא הראו עניין אף פעם בלצאת ממצבם. אני אחת מהאנשים האלה, וכל היום זה מה ששמעתי:

"אז יש לך חבר?" (כאילו שאת לא היית יודעת אם כן. את יודעת דברים על חיי האהבה שלי שעוד לא קרו בכלל).

"מה התכניות שלך להיום?" (לשבת במעבדה מלאת חיידקים שגידלתי בצלחות פטרי ולתרגם מאמרים מדעיים מאנגלית לעברית כמה שיותר מהר. זה עצוב שזו לא הייתה בדיחה כדי להפחיד אותה?).

"מישהו מיוחד שאת מדברת איתו?" (נגעתי במחשב שלי בשביל לפתוח אימייל. רוגע).

"את עם ההוא?" (אנחנו בתוך כיתה עם 40 אנשים, את תצטרכי להיות קצת יותר ספציפית).

"מה זאת אומרת אתם רק ידידים? הוא כל כך בקטע שלך!" (לא, תצעקי חזק יותר, יש דגים בסין שלא שמעו אותך).

"היית צריכה להשיג דייט. כאילו רק להיום, זה חבל שאת לבד בוולנטיין!" (ולא חבל פתאום בכל יום אחר?).

"אז את לסבית כאילו?" (לא).

"אומייגאד, אז אני וחבר שלי-" (חבר שלי ואני, יא פוסטמה).

"-ואז הוא נישק אותי! נכון שזה כזה חמוד?" (בטח, ואני גם הקשבתי למה שלא ביקשתי לשמוע).

"באסה, הא?"

ולמען האמת… לא.

אני כן חושבת שזה חסר טעם. כן חושבת שהיום הזה הוא משעמם ושטותי, שזו המצאה תעשייתית ושבסוף היום למי באמת אכפת כל עוד יש לך גג מעל הראש ואוכל בצלחת ו… מישהו לחלוק את זה איתו? אולי? אני לא יודעת.

אבל בתוך תוכי, אני יודעת שאולי זה בגלל שלעולם לא חוויתי יום כזה עם מישהו שבאמת אכפת לי ממנו. זה לא שאני נואשת. זה לא שאני מכוונת לזה. אבל לפעמים, זה נחמד לחשוב ' ומה אם הייתי קצת פחות צינית?'. מה הייתי חושבת על היום הזה אז? אני לא יודעת, וזה קצת מפחיד אותי וקצת מסקרן אותי בו- זמנית.

אוקיי. אז אני לא שונאת את זה. לכרגע, אני סובלת את זה. ואולי, איפה-שהוא, אני גם קצת נהנית מזה.

ובזמן שכולם מסביבי יתכרבלו יחדיו מתחת לשמיכה עם אוהביהם, אני אסתכל סביבי ואצא לבד. אשכב תחת הכוכבים וסתם… אחשוב קצת. אולי יום אחד הרגש ינצח את ההגיון.

Happy freaking Valentine’s Day to me.
---
התגעגעתי.
-שי

רות.i don't careIM ALRay
רות.
15/02/2017 00:00
וואו, מזדהה לגמרי. פוסט חד ושנון עם המון תבונה, שנהנתי לקרוא :)
Zippers
16/02/2017 20:27
תודה רבה :-)
-שי
IM AL
30/05/2017 15:44
וואו, שי את כותבת מדהים!
קורא כעת את הפוסטים שלך וזה מקסים עוד לא קראתי את של נעמה :).
כתוב מקסים .
Zippers
30/05/2017 18:22
תודה רבה ! תמיד משמח לקרוא תגובות חיוביות, עשית לי את היום ^^
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
לפגוע

הם לא מבינים.
לא מבינים שהם פוגעים.
והם ממשיכים כאילו כלום.
ואולי הם מבינים?
אולי הם סתם רוצים להוריד את הבטחון?
אולי הם סתם נהנים להשפיל?
חצים ועוד חצים.
קללות ועוד מילים.
אולי מה שהם אומרים, זאת בעצם... האמת?
תן חיוך

אני מחייכת לאנשים שעוברים ברחוב.
ולאנשים שעשו מעשה טוב.
לנער צעיר.
או לאישה מבוגרת.
אני פשוט חיוכים לכולם מפזרת.
אני פשוט מחייכת לכולם,
כי חיוכים גורמים לעולם להיראות מושלם.
לעשיר, לעני, לדתי או חילוני,
מחייכת חיוך גם במראה לעצמי.
לאיש עצוב או שמח.
לאישה בהיריון או סתם איש קירח.
אני מחלקת לכולם חיוכים ככה סתם.
זה לא בתשלום זה פשוט בחינם.
אני לא צריכה סיבה בשביל חיוך לתת.
רק חשוב שהחיוך הזה יהיה באמת.
וכשהם מחזירים חיוך, גם אם הוא פצפון.
זה נותן הרגשה של שביעות רצון.
כוכב בשמיים

אני מאמינה,
כשמישהו חשוב מת,
הוא הופך לכוכב, כוכב בשמיים.
כי גם כשיהיה קשה וחשוך,
הוא יאיר את הליל.
וגם כשאתם חושבים שהוא עזב,
הוא תמיד יהיה מעליכם,
ויצפה בכם,
במבט מלמלה.
אלפי כוכבים

אלפי כוכבים,
מאירים בשמיים,
באורם הקלוש,
מנסים לנחם.

אלפי כוכבים,
מפוזרים בשמיים,
אבודים הם כולם,
יחד אתכם.



תצחק
אז נכשלת במבחן?
זו הזדמנות להתמודד עם כישלון.
אז מישהו עקף אותך?
יש לך יותר זמן לחשוב על מה אתה רוצה.
אז חברה שלך בגדה בך?
היא לא הייתה שווה את זה מלכתחילה.
אז היה לך יום רע?
יהיו ימים טובים יותר.
אז אתה טעית?
להבא אתה יודע את התשובה.
אני יכולה להמשיך. זו לא בעיה.
אבל זה לא חשוב.
עוד שנה, אתה תזכור את זה?
לא.
האם זה באמת כזה חשוב?
וגם אם כן- אתה באמת חושב שלא יהיו הזדמנויות אחרות?
ולכן, ידידי, תישען אחורה,
תעצום עיניים,
ותצחק.
דבש

"דבש, הכל דבש,
כל יום אני משקרת אותי מחדש.
דבש, הכל דבש,
כל היום אני מתאהבת,
שונאת אותך,
מחדש..."

(מתוך השיר "דבש, הכל דבש")

אולי ככה העולם באמת היה דבש.
ככה לא היינו משקרים כל יום מחדש.
דבש הוא מתוק, אך יש בו עקיצה.
וכאלה החיים...
מרירות מתוקה.