עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

היי
זה רק אנחנו, נעמה ושי.
אין לנו כוחות על, אנחנו לא יודעות לכשף וגם לא ערפדיות צמאות לדם.
סתם עוד שתי בנות עם דמיון פרוע שאוהבות לכתוב.
יש לנו חיים רגילים, חברים רגילים, מציאות רגילה וכיתה (לשעבר) דפוקה.
וזה די הכל... בערך :-).
חשוב לציין שדיי משעמם לנו בחיים...
אבל בכללית, אנחנו אוהבות את החיים, ואנחנו מאושרות.
אנחנו בנות 13 בערך, שכנות, ובאותו בית ספר.
קצת קשה לדמיין שתי בנות יותר שונות... טוב, אולי אנחנו קצת מגזימות, אבל אנחנו באמת שונות.
אבל אנחנו חברות ממש טובות.
אנחנו אוהבות ללכת לבריכה (ביחד) לדבר ולצחוק (ביחד) ללכת לטיולים (ביחד)...
בקיצור, אנחנו אוהבות להיות יחד!
בגלל שאנחנו עברנו לחטיבה, ואנחנו בשתי כיתות שונות, אז החלתנו שבלוג זה רעיון גאוני בשבילנו.
חברים
הילהרות.mayyanlev.0Rozולריהאלונה ✮
Winterאוהב(ת) שום!ליה123LonelyGirlLihi UnicornLady luck
Liliתיאוgirle lifei don't careThe Cheshire CatMaskedCat
see from the heartRainסופרת כוכביםTigerLilyספירTEUT
Anime_GirlBlackChamomileHere To LoveMeshiבין הצלליםSNOW
מאיה נוימןalicegirl_from_marsits just me .simcowsinעדן מאיר
mycatlife :3אני.נוםנום23שאריות של החייםלילך ציבעוניcosmicBFF
אז מי זאת נעמה?

היי,
אני נעמה.
למעשה, אני לא יודעת אם כתיבה זה "החיים" שלי, או שלא הייתי אני לולא הכתיבה, או שבלי הכתיבה לא יכולתי לחיות.
אני פשוט אוהבת לכתוב.
זה נחמד להחיות מחשבות בעזרת מילים, או לתעד חוויות ודעות, אבל זה לא יותר מזה.
זה לא החיים,
זה לא אני,
זה רק חלק קטן.

טוב, אז קצת עלי?
נעמה, 14+,
מכורה לשוקולד,
אוהבת לצייר,
להתנחל מול המחשב,
להיות עם חברים,
לצחוק עם חברים,
אוהבת לצחוק בכללי,
אוהבת מאוד מאוד לחייך אבל לפעמים זה פשוט קשה מידי,
אוהבת כל סוג מוסיקה (מזרחית לא נחשב)
תקועה עמוק בגיל ההתבגרות, אז תתכוננו, כי בימי מחזור קשים אני אפרוק כאן את נשמתי, יכאבו לי הידיים מרוב הקלדות.
וביחסים סבירים+ עם המשפחה טפו טפו :)
אזז...
נעים להכיר 3>
אז מי זאת באמת שי?

"השקט שלי דיבר אלפי מילים, ולא שמעתם אף אחת."
אני שי.
קצת שונה, קצת מוזרה, שקטה לגבי חיי.
כותבת, קוראת, אולי חכמה, קצת פסיכית והרבה משוגעת...
כן, זאת אני.
Welcome.
We are all weird and life is a little weird and when we find" someone whose weirdness is compatible with ours,
We fall in mutal weirdness and call it love."

אחותי

11/08/2014 00:20
Zippers

ישבתי בחדר הקטן והקר, הבודד

שקט מתוח שרר

לא רציתי לשבור אותו

לא היה לי שום רצון בכך

הסתכלתי עליה, כמה יפה היא

זזה לה מתוך שנתה, שנתה, סוג של קומה, אך בסוף תמיד חוזרת למקומה הטבעי, על גבה

הצינורות הדקים שיצאו לה מהאף, וגם אלה העבים יותר שיצאו מאמצע החזה שלה, כמו חוטים דקים הקושרים אותה למקומה

סבכים קטנים של תרופות.

שקית אינפוזיה חצי ריקה, תלויה על עמוד האלומיניום הלא יציב, חדרה אל תוך עורקיה עם מחט קטן, עוד תרופה מולכת אל גופה.

היא עמדה כשומרת דלילה וקטנה עליה, כאמא תשושה אך עומדת על רגליה

הכל בשביל ילדתה.

כדי להציל אותה

כאילו שאם היא תעמוד לידה, תכסה אותה בידיה, אולי זה יעזור

אך אמי לא הייתה כאן עכשיו, וגם לא אבי

אף אחד לא היה שם, אפילו לא אחות או רופא

הייתי לידה, לבד

התקרבתי אליה והסתכלתי עליה שוב

כל כך דקיקה, שברירית.  

היא הייתה כל כך רזה, עד שראיתי את עצמותיה הזזות מתחת לעור המועט שנשאר על גופה

כמו מקל דק וקטן, הנופל מעץ

רק שלא יישבר בידי הרוח

בידי כל שאר אלפי הסכנות שנמצאות מולה בחייה

APL, קראו למחלה שלה

.Acute promyelocytic leukemia 

מחלה נדירה

אפשר לומר שכולנו חולים

אבל תמיד יש את אלה שחולים יותר

אלה, שצריכים טיפול מיוחד. 

שלמדו להתמודד עם המחלה שלהם בחיים. 

חשבתי לעצמי פעם, שאולי הם נולדים עם זה. 

עם הדרך, הרצון והכח להתמודד עם מה שיש להם. 

עם עוד קצת חוש הומור, כדי שיידעו גם לצחוק על עצמם, על המחלה שלהם. 

בלי להתבייש בה, לפחד, להתבלבל או לחשוב פעמיים. 

עם הרצון החזק שלהם להישאר בחיים,את הכח שהם אוזרים כדי לעבור עוד ניתוח. 

עם הדרך המונחת לפניהם כבר קודם, בלי ש, כמונו, הם בוחרים אותה. 

אין להם יותר מדי לאן לזוז. 

כל הזמן עוד ניתוח יש להם, עוד תרופה וגם סם... 

לא נותנים להם לקום וללכת,לעשות באמת את כל מה שהם רוצים וחולמים להגשים. 

אבל הרי, מי לא נותן להם? 

לא הרופאים, ההורים והאחיות. 

המחלה ברובה. 

רק המחלה. 

חזרתי ללבהות בה, ריקה ממחשבות.

אחותי היפה. 

הבכורה, אך הקטנטונת. 

אחותי. 

אחות שלי. 

הרגשתי דמעה רטובה זולגת מבין עפעפיי שנסגרו לרגע. 

דמעה, ועוד אחת. 

התחילו לזרום על לחיי דמעות, והפכו לנהר. 

עכשיו, כבר הפכו לים. 

בכי שקט. 

בכי מריר, מתקתק שכזה. 

זורם, זורם, שוטף הכל. 

איתו גם את רגשותיי. 

אחרי הבכי, הגיע השקט שלי. 

שקט פנימי שכזה. 

ורק ישבתי, בהיתי בה. 

לא התעייפתי מזה. 

אולי אנשים לא יבינו אותי, לא יבינו איך אני נהנת מרק לשבת ולהסתכל על אחותי ישנה, אבל לרוב האנשים האלה אין אחות חולת סרטן נדיר. 

יש להם משפחה רגילה. 

חיים רגילים.

ושגרה. 

אין סיכוי שאחיהם הקטן פתאום יקום באמצע הלילה עם דם משפריץ לכל עבר. 

או אחות שישנה כה ברוגע פתאום תקום עם חום של מעל ארבעים, רועדת כל כך חזק עד היא כבר העיפה חצי מהרהיטים בחדר שלה. 

המשכתי לבהות. 

ונזכרתי. 

נזכרתי בכל הזמנים הטובים שהיו לנו ביחד, לפני שחלתה. 

וגם אחרי.

באיך שתמיד עזרה לי, ואני לה. 

על התרומות דם ומח עצם שנתתי לה, בכאבים כל כך חזקים, אבל רק מלראות אותה פעם אחת ללא הצינורות, מחוץ לבית החולים בגללי, הפסקתי לכאוב ופתאום התמלאתי באושר כל כך גדול שלא יכולתי להפסיק לחייך. 

על הריבים הקטנים. 

ההשלמה שבסוף. 

"תבטיחי לי שלעולם לא תלכי," נאמר בינינו פעם, ואני אפילו לא יודעת מי אמרה את זה. 

אולי אפילו שנינו אמרנו זאת, באותו הזמן, ביחד. 

במשחקי ברביות שלנו, כילדות קטנות, מלבישות ומסרקות ומדרות משהו אחד שהיה אפשר לסדר. 

שגם בזמנים הכי קשים, נאחזנו בפיסת ילדות קטנה, של שמחות תמימות ויפות, של חברות ואחיות ילדות. 

גם שהזמנים האלה ניסו לברוח לנו מבין אצבעותנו התפוסות. 

נשארנו יחד. 

תרמתי לה יותר ויותר. 

ומצבה הדרדר.

הייתי צרכה לתת יותר חלקים מהגוף שלי משאי פעם חלמתי שאתן. 

בל זה היה שווה את זה, רק כדי לראות אותה חיה ונושמת, שוב איתי. 

ונזכרתי בעוד משהו. 

יום אחד, לא מזמן ממש, שמעתי עורך דין ישן של הוריי, שנהפכנו להיות חברים טובים, אומר בבית המשפט שהוא מכיר ילדה, שזו אני (כמובן שהוא אמר את שמי ולא "אני") שהוא חושב שבעוד עשר שנים, אני אהיה די מדהימה. 

כאשר חשבתי על זה, בדיוק עכשיו קלטתי שאני מדברת בקול רם. 

המשכתי. 

"שאלתי אותו, " 'תגיד, על מה שאמרת קודם,אתה באמת חושב שאהיה מדהימה?'

 הוא אמר לי (בצחוק, כמובן), 'גברתי, האם את מחפשת מחמאות?' 

הסמקתי ואמרתי 'עזוב, תשכח שאמרתי משהו בכלל.'

אך אחרי הפסקה קצרה, הוא אמר לי 'כן. אני חושב שכן. אני חושב שאת תשברי לבבות של בחורים, או תציירי ציורים מפורסמים, או תטיסי מטוסי לחימה, או שתטיילי בארצות שעוד לא גילו.' הוא עשה פאוזה קטנה. 'אולי אפילו את כל מה שאמרתי.'

היו זמנים, שכמוך, אחות, רציתי להיות בלרינה. מאז, עברתי אלפי רעיונות שונים. אני רציתי להיות אסטרונאוטית, או פלנטולוגית. זמרת רקע לאריטה פרנקלין, חברת קבינט, פארק ריינג'רית. היום, תלוי באיזה יום אני, לפעמים אני רוצה להיות מנתחת מיקרוסקופית, משוררת, ציידת רוחות.

יש רק דבר אחד שאני בטוח רוצה, וגם תמיד ארצה. 

'עשר שנים מעכשיו,' אמרתי לו, 'אני רוצה להיות אחותך.'" 

אחותי. 

תחזרי אליי. 

תצאי מהקומה. 

משנתך. 

ותחזרי אליי. 

את חברתי הטובה ביותר. 

זאת שהחזיקה לי את היד בלילה שפחדתי. 

שתמיד יכולתי עליה לסמוך. 

חברתי? 

לא, יותר מזה. 

אחותי. 


ובדיוק כאשר שבריר התקווה האחרון עזב את גופי, והסתובבתי לרגע, כדי לצאת מהחדר... 

"בוקר טוב, אחות." שמעתי קול קטן וחייכני אומר. 

וכשהסתובבתי וראיתי אותה שוכבת שם, על מיטת בית החולים הדקיקה והרועדת, עם עיניים פקוחות לרווחה, מודה לי, מדברת, ומחייכת כאילו כלום לא קרה לה... 

אתם אולי לא תבינו את זה. 

ואולי אתם כן. 

אבל זאת ההרגשה הכי טובה בעולם. 


נכתב בהשראת (ועם כמה ציטוטים) הספר המרגש והמקסים "שומרת אחותי". 

ממליצה לקראו בחום. 

 

שי

שאריות של החיים
שאריות של החיים
11/08/2014 01:10
מצמרר...
Zippers
11/08/2014 08:39
תודה לך :-)
אני מאוד רציתי לכתוב משהו על הספר הזה, אני מאוד שמחה שעשיתי את זה...
שי :-)
MaskedCat
11/08/2014 10:37
כנ"ל גם אני הצטמררתי, כתיבה מדהימה.
יש לזה סרט אבל אחרי כל הספרים האלה על מחלות זה משפיע עליי ואני רועדת מפחד.
Zippers
11/08/2014 13:39
אני יודעת ראיתי את הסרט, אבל אין טוב יותר מספר טוב...
תודה :-)
שי:-)
Zippers
11/08/2014 10:39
וואו שי, אני יודעת שאני באותו בלוג איתך אבל לא יכולתי להתאפק! ^.^
כתיבה מהפנטת...
<נעמה> 3>
Zippers
11/08/2014 13:40
בדיוק רציתי לשאול אותך אם את מודעתלעובדה שאת איתי באותו הבלוג...:-)
תודה נעמה :-) :-)
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
לפגוע

הם לא מבינים.
לא מבינים שהם פוגעים.
והם ממשיכים כאילו כלום.
ואולי הם מבינים?
אולי הם סתם רוצים להוריד את הבטחון?
אולי הם סתם נהנים להשפיל?
חצים ועוד חצים.
קללות ועוד מילים.
אולי מה שהם אומרים, זאת בעצם... האמת?
תן חיוך

אני מחייכת לאנשים שעוברים ברחוב.
ולאנשים שעשו מעשה טוב.
לנער צעיר.
או לאישה מבוגרת.
אני פשוט חיוכים לכולם מפזרת.
אני פשוט מחייכת לכולם,
כי חיוכים גורמים לעולם להיראות מושלם.
לעשיר, לעני, לדתי או חילוני,
מחייכת חיוך גם במראה לעצמי.
לאיש עצוב או שמח.
לאישה בהיריון או סתם איש קירח.
אני מחלקת לכולם חיוכים ככה סתם.
זה לא בתשלום זה פשוט בחינם.
אני לא צריכה סיבה בשביל חיוך לתת.
רק חשוב שהחיוך הזה יהיה באמת.
וכשהם מחזירים חיוך, גם אם הוא פצפון.
זה נותן הרגשה של שביעות רצון.
כוכב בשמיים

אני מאמינה,
כשמישהו חשוב מת,
הוא הופך לכוכב, כוכב בשמיים.
כי גם כשיהיה קשה וחשוך,
הוא יאיר את הליל.
וגם כשאתם חושבים שהוא עזב,
הוא תמיד יהיה מעליכם,
ויצפה בכם,
במבט מלמלה.
אלפי כוכבים

אלפי כוכבים,
מאירים בשמיים,
באורם הקלוש,
מנסים לנחם.

אלפי כוכבים,
מפוזרים בשמיים,
אבודים הם כולם,
יחד אתכם.



תצחק
אז נכשלת במבחן?
זו הזדמנות להתמודד עם כישלון.
אז מישהו עקף אותך?
יש לך יותר זמן לחשוב על מה אתה רוצה.
אז חברה שלך בגדה בך?
היא לא הייתה שווה את זה מלכתחילה.
אז היה לך יום רע?
יהיו ימים טובים יותר.
אז אתה טעית?
להבא אתה יודע את התשובה.
אני יכולה להמשיך. זו לא בעיה.
אבל זה לא חשוב.
עוד שנה, אתה תזכור את זה?
לא.
האם זה באמת כזה חשוב?
וגם אם כן- אתה באמת חושב שלא יהיו הזדמנויות אחרות?
ולכן, ידידי, תישען אחורה,
תעצום עיניים,
ותצחק.
דבש

"דבש, הכל דבש,
כל יום אני משקרת אותי מחדש.
דבש, הכל דבש,
כל היום אני מתאהבת,
שונאת אותך,
מחדש..."

(מתוך השיר "דבש, הכל דבש")

אולי ככה העולם באמת היה דבש.
ככה לא היינו משקרים כל יום מחדש.
דבש הוא מתוק, אך יש בו עקיצה.
וכאלה החיים...
מרירות מתוקה.