אני לאיכולה ללמוד, כי אז אני חנונית.
אני לא יכולה לקראו, כי אז אני תולעת ספרים.
אני לא יכולה לדבר אנגלית, כי אז אני פלצנית.
אני לא יכולה לחלוק את הידע שלי, כי אז אני שוויצרית.
אני לא יכולה לחלום, כי אז אני מעופפת.
אני לא יכולה לנגן מוזיקה קלאסית, כי אז אני מיושנת.
אני לא יכולה לומר לאנשים מה אני חושבת עליהם, או לומר משהו שאחרים לא יודעים, כי אז אני "חושבת אתעצמי".
אני לא יכולה לומר משהו שאני חושבת שהוא נכון, כי אז תמיד יגידו לי שהוא לא.
אני לא יכולה לעוף, כי כבלו אותי לאדמה.
אני לא יכולה להודות שאני מפחדת ממשהו, כי אני פחדנית.
אני לא יכולה להודות במשהו שעשיתי לא בסדר, כי הגאווה לא תרשה לי.
אני לא יכולה לצחוק, כיאז אני צחקקנית.
אני לא יכולה להתנהג כמוילדה פעם אחת, כי אז אני ילדותית.
אני לא יכולה לאכול באמת,כי אז אני זללנית.
אני לא יכולה להמשיך את הרשימה הזאת, כי אז אני מתלוננת יותר מדי.
אני לא יכולה באמת להנות.
אני לא יכולה לעשות דברים שאני אוהבת.
אני לא יכולה להיות אני,
ואני באמת.
אנשים דוחים.
שנותנים הגדרות בלי אפילו להסתכל.
בלי לחשוב פעמיים.
בלי לתת מבט שני אפילו.
קנאים.
מקנאים במה שלאנשים אחרים יש.
במה שלהם אין.
וגם לא יהיה, אם כך ימשיכו.
לעולם לא יהיה.
צוחקים על אנשים, כי זה "מגניב".
מה מגניב בלגרום לאנשים לרדת למטה?
עד שכבר לא יחזרו יותר.
כי הם כבר יותר מדי למטה, ואין מי שימשוך אותם חזרה.
לא שורש קטן, יד בתוך החשכה.
ופתאום, מולם תופיע רשימה.
רשימה של הגבלות.
מה שהגבילו אותםלעשות.
להיות כמו העדר.
ללכת אחרי כולם.
לא משנה אם לכאן אולשם.
הגבילו אותי, הגבילו אותך,
כל ההגבלות הפכו להיות לדבר מותך,
קיר תומך בצחוק,בדיכאון הנמשך.
לכולם יש את רשימת ההגבלות.
אל תגידו לי שזה לא יכול להיות.
ראיתי את זה מולי, אל נגד עיניי.
זה לא לא בטוח, זה הרי וודאי.
של הגבלה שכזאת, ללא כיסא גלגלים.
הגבלה שכזאת שהיא רק במילים.
אני לא נכה, אך באותה מידה יכולה להיות.
כי גם לי, כל יום, רקממשיכים לי דבר אחד...
את רשימת ההגבלות.
שי...
;){kind=link}