עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

היי
זה רק אנחנו, נעמה ושי.
אין לנו כוחות על, אנחנו לא יודעות לכשף וגם לא ערפדיות צמאות לדם.
סתם עוד שתי בנות עם דמיון פרוע שאוהבות לכתוב.
יש לנו חיים רגילים, חברים רגילים, מציאות רגילה וכיתה (לשעבר) דפוקה.
וזה די הכל... בערך :-).
חשוב לציין שדיי משעמם לנו בחיים...
אבל בכללית, אנחנו אוהבות את החיים, ואנחנו מאושרות.
אנחנו בנות 13 בערך, שכנות, ובאותו בית ספר.
קצת קשה לדמיין שתי בנות יותר שונות... טוב, אולי אנחנו קצת מגזימות, אבל אנחנו באמת שונות.
אבל אנחנו חברות ממש טובות.
אנחנו אוהבות ללכת לבריכה (ביחד) לדבר ולצחוק (ביחד) ללכת לטיולים (ביחד)...
בקיצור, אנחנו אוהבות להיות יחד!
בגלל שאנחנו עברנו לחטיבה, ואנחנו בשתי כיתות שונות, אז החלתנו שבלוג זה רעיון גאוני בשבילנו.
חברים
הילהרות.mayyanlev.0Rozולריהאלונה ✮
Winterאוהב(ת) שום!ליה123LonelyGirlLihi UnicornLady luck
Liliתיאוgirle lifei don't careThe Cheshire CatMaskedCat
see from the heartRainסופרת כוכביםTigerLilyספירTEUT
Anime_GirlBlackChamomileHere To LoveMeshiבין הצלליםSNOW
מאיה נוימןalicegirl_from_marsits just me .simcowsinעדן מאיר
mycatlife :3אני.נוםנום23שאריות של החייםלילך ציבעוניcosmicBFF
אז מי זאת נעמה?

היי,
אני נעמה.
למעשה, אני לא יודעת אם כתיבה זה "החיים" שלי, או שלא הייתי אני לולא הכתיבה, או שבלי הכתיבה לא יכולתי לחיות.
אני פשוט אוהבת לכתוב.
זה נחמד להחיות מחשבות בעזרת מילים, או לתעד חוויות ודעות, אבל זה לא יותר מזה.
זה לא החיים,
זה לא אני,
זה רק חלק קטן.

טוב, אז קצת עלי?
נעמה, 14+,
מכורה לשוקולד,
אוהבת לצייר,
להתנחל מול המחשב,
להיות עם חברים,
לצחוק עם חברים,
אוהבת לצחוק בכללי,
אוהבת מאוד מאוד לחייך אבל לפעמים זה פשוט קשה מידי,
אוהבת כל סוג מוסיקה (מזרחית לא נחשב)
תקועה עמוק בגיל ההתבגרות, אז תתכוננו, כי בימי מחזור קשים אני אפרוק כאן את נשמתי, יכאבו לי הידיים מרוב הקלדות.
וביחסים סבירים+ עם המשפחה טפו טפו :)
אזז...
נעים להכיר 3>
אז מי זאת באמת שי?

"השקט שלי דיבר אלפי מילים, ולא שמעתם אף אחת."
אני שי.
קצת שונה, קצת מוזרה, שקטה לגבי חיי.
כותבת, קוראת, אולי חכמה, קצת פסיכית והרבה משוגעת...
כן, זאת אני.
Welcome.
We are all weird and life is a little weird and when we find" someone whose weirdness is compatible with ours,
We fall in mutal weirdness and call it love."

האיש

29/05/2014 22:32
Zippers
איש אחד עני חי בביתו הקט, אשר נמצא בשכונת עשירים. איך הגיעה בית דל שכזה אל שכונה מפוארת,פורחת, ועשירה (אם כי מזוהמת) כל כך, איש לא ידע. כל מה שנודע על בית זה הוא שהוא היה שם עוד הרבה לפני שהוקמה שכונה זאת, ושהוא גם כנראה יהיה שם גם אחרי שהשכונה כבר תחרב ולא תהא יותר על פני האדמה. רבות השנים שעברו מאז שנודע לאנשי השכונה שמישהו חי שם, ורבות השנים עוד יותר שעברו מאז שגילו שמי שחי שם בכלל יוצא משם. איש זה יצא מביתו לעיתים רחוקות, וכאשר הוא כן יצא,הוא יצא בשעות החושך מוות של הלילה, לבוש כולו בשחור כדי שלא יראו אותו, ואם כבר רואים אותו, שלא יזהו אותו. ומדוע? האיש התבייש בעצמו. הוא התבייש באופיו, במראהו, באופן חייו. הוא פחד. מהכל. הוא פחד מהיחס שהוא יקבל, מתגובתו אל אנשים, מתגובת האנשים אליו, ובכל מה שיעלה לראשכם. אך למרות שהוא פחד, התבייש, וסבל, היה איש זה איש טוב, חסיד, וצדיק. מדי ליל אמר האיש את תפילותיו לאל, אמר תודה על כך שיש לו עוד את כל צורכי המחייה, והלך לישון. איש זה לעולם לא עבר על מצווה בחייו, משום שלא העז להמרות את פי האל. כך האמין האיש. באותו הליל עליו אנו מדברים, כמו בכל לילה, האיש אכל כמה כפות מרק (אשר כנראה פג תוקף וגם לא נראה במצב שהוא תקין למאכל) חלץ את נעליו המרוטות והקרועות, ניגש אל השמיכה הקרועה, הפרוסה על הרצפה, אשר שימשה לו למיטה, התיישב עליה, והתפלל. כמו בכמעת כל לילה, יצא החוצה ( מושך בבגדיו הקרועים והבלויים כדי לכסות אותו מהקור הצובט והרוח הסוטרת) חיפש בפחי האשפה כמב חתיכות אוכל שהיו נראות ניתנות למאכל (עד כמה שאוכל מהזבל נראה ניתן למאכל), קיבץ כמה נדבות (עם שמיכה דקה המכסה את פרצופו בכדי שאת פרצופו לא יראו), וחזר לביתו. וכמו בכל לילה, האיש נשכב על המיתה, אמר תפילת תודה לאל, והלך לישון. וכמו בכל לילה, האיש חלם חלום. בחלומו האיש נכנס למקום חשוך, עם לפידים מובערים בכל מקום בכל מקום ואינסוף מנהרות ומסדרונות. הוא לקח לפיד אחד מהקיר והמשיך למנהרה שהייתה בדיוק מולו. הרי, חשב הוא לעצמו, מתי בחיים יש לנו איזושהי אפשרות ללכת לכיוון שהוא לא קדימה? 
האיש נכנס למנהרה, רץ למה שהיה נדמה לאינסוף שנים...ופתאום הופיעה מולו דלת. הדלת זהרה, וכולה זעקה שהאיש ייכנס. הוא לא יכל להתנגד. הוא פתח את הדלת וראה... 
לבן. לבן ראה האיש. הכל היה לבן, זוהר ובוהק, אך הלבן הזה, אם כל הזוהר והיופי שלו, לא הכאיב לעיניו, או שליתר הדיוק, לא הכאיב לו בכלל.  הוא נשכב על הרצפה הלבנה הרכה, בהה בתקרה הלבנה האינסופית. אך משהו החל לזוז בתקרה. נקודה מסוימת החלה לזהור ולנצוץ, יותר מאשר השאר. ופתאום הופיע מולו פרצוף. הפרצוף היה נראה עתיק ועייף, אך בכל זאת שמח ומרוצה, כמו ספינה שחוזרת ממסע ארוך ומפרך בלב ים. הפרצוף אמר, "איש, אני הוא אלוהים. צפיתי בך יום וליל, כמו שאני צופה בכל שאר העולם,אך אתה עניינת אותי במיוחד. ראיתי איך אתה מנסה לראות אותי, לגעת בי, ולחוש בי. ניסיתי לתת לך להבין, אך הפחד ששוכן בך, לחשוף את עצמך אליי ואל העולם, לא הרשה לי. ארגנתי את הפגישה הזאת כדי לתת לך אות, סימן, הסבר, שאתה לא יכול לפחד יותר. אתה צריך להבין שיש לך כוח עצום, שאם תחשוף אותו אל העולם, תוכל להיות גאה. כל מה שיש בחוץ הוא רק הציפוי שלך, וזה לא משנה איך הציפוי נראה. מה שמשנה זה המילוי שלך.  המילוי שלך הוא מילוי טוב, אבל איך אתה מצפה שכולם יראו אותו אם אתה מחביא את עצמך? אתה לא יכול לצפות זאת, משום שאיש בכלל לא יודע מקיומך. עכשיו קום משנתך, וקום כאדם חדש." 
האיש התעורר, שם נעליו ובגדיו, ויצא החוצה לטיול. בחוץ, השתוללה סערה. כל האנשים צעקו. ורק האיש העני עמד, הוציא ידיו מכיסיו, וצחק. למה? כי זה לא משנה מה הציפוי, שהו בעצם הסערה. מה שמשנה הוא הענן. הענן הוא הדלת הקטנה הזאת אל המילוי, שהוא בעצם השמש, שגם לה יש חסרונות, אך בכל זאת אנו אוהבים אותה. תמיד יש קרן אור, אולי קטנה אומנם, בלב הסערה הגדולה שהיא החיים שלנו. כל מה שצריך לעשדות הוא לאחוז בה. ואולי האיש הזה הוא המילוי, הקרן אור שאותה אנו צריכים לאחוז. היאחזו בה, ותראו את העולם מזווית שונה. אתם תראו אותו מזווית של טוב ולא רשע, שמחה ולא עצב, אהבה ולא שנאה. הסתכלו מזווית זאת, והעולם יהיה טוב יותר. 
אני מקווה שהבנתם שכולנו, באיזושהי דרגה מסוימת, כולנו האיש הזה לבסוף. 
מקווה שנהנתם! 
שי
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
לפגוע

הם לא מבינים.
לא מבינים שהם פוגעים.
והם ממשיכים כאילו כלום.
ואולי הם מבינים?
אולי הם סתם רוצים להוריד את הבטחון?
אולי הם סתם נהנים להשפיל?
חצים ועוד חצים.
קללות ועוד מילים.
אולי מה שהם אומרים, זאת בעצם... האמת?
תן חיוך

אני מחייכת לאנשים שעוברים ברחוב.
ולאנשים שעשו מעשה טוב.
לנער צעיר.
או לאישה מבוגרת.
אני פשוט חיוכים לכולם מפזרת.
אני פשוט מחייכת לכולם,
כי חיוכים גורמים לעולם להיראות מושלם.
לעשיר, לעני, לדתי או חילוני,
מחייכת חיוך גם במראה לעצמי.
לאיש עצוב או שמח.
לאישה בהיריון או סתם איש קירח.
אני מחלקת לכולם חיוכים ככה סתם.
זה לא בתשלום זה פשוט בחינם.
אני לא צריכה סיבה בשביל חיוך לתת.
רק חשוב שהחיוך הזה יהיה באמת.
וכשהם מחזירים חיוך, גם אם הוא פצפון.
זה נותן הרגשה של שביעות רצון.
כוכב בשמיים

אני מאמינה,
כשמישהו חשוב מת,
הוא הופך לכוכב, כוכב בשמיים.
כי גם כשיהיה קשה וחשוך,
הוא יאיר את הליל.
וגם כשאתם חושבים שהוא עזב,
הוא תמיד יהיה מעליכם,
ויצפה בכם,
במבט מלמלה.
אלפי כוכבים

אלפי כוכבים,
מאירים בשמיים,
באורם הקלוש,
מנסים לנחם.

אלפי כוכבים,
מפוזרים בשמיים,
אבודים הם כולם,
יחד אתכם.



תצחק
אז נכשלת במבחן?
זו הזדמנות להתמודד עם כישלון.
אז מישהו עקף אותך?
יש לך יותר זמן לחשוב על מה אתה רוצה.
אז חברה שלך בגדה בך?
היא לא הייתה שווה את זה מלכתחילה.
אז היה לך יום רע?
יהיו ימים טובים יותר.
אז אתה טעית?
להבא אתה יודע את התשובה.
אני יכולה להמשיך. זו לא בעיה.
אבל זה לא חשוב.
עוד שנה, אתה תזכור את זה?
לא.
האם זה באמת כזה חשוב?
וגם אם כן- אתה באמת חושב שלא יהיו הזדמנויות אחרות?
ולכן, ידידי, תישען אחורה,
תעצום עיניים,
ותצחק.
דבש

"דבש, הכל דבש,
כל יום אני משקרת אותי מחדש.
דבש, הכל דבש,
כל היום אני מתאהבת,
שונאת אותך,
מחדש..."

(מתוך השיר "דבש, הכל דבש")

אולי ככה העולם באמת היה דבש.
ככה לא היינו משקרים כל יום מחדש.
דבש הוא מתוק, אך יש בו עקיצה.
וכאלה החיים...
מרירות מתוקה.