עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

היי
זה רק אנחנו, נעמה ושי.
אין לנו כוחות על, אנחנו לא יודעות לכשף וגם לא ערפדיות צמאות לדם.
סתם עוד שתי בנות עם דמיון פרוע שאוהבות לכתוב.
יש לנו חיים רגילים, חברים רגילים, מציאות רגילה וכיתה (לשעבר) דפוקה.
וזה די הכל... בערך :-).
חשוב לציין שדיי משעמם לנו בחיים...
אבל בכללית, אנחנו אוהבות את החיים, ואנחנו מאושרות.
אנחנו בנות 13 בערך, שכנות, ובאותו בית ספר.
קצת קשה לדמיין שתי בנות יותר שונות... טוב, אולי אנחנו קצת מגזימות, אבל אנחנו באמת שונות.
אבל אנחנו חברות ממש טובות.
אנחנו אוהבות ללכת לבריכה (ביחד) לדבר ולצחוק (ביחד) ללכת לטיולים (ביחד)...
בקיצור, אנחנו אוהבות להיות יחד!
בגלל שאנחנו עברנו לחטיבה, ואנחנו בשתי כיתות שונות, אז החלתנו שבלוג זה רעיון גאוני בשבילנו.
חברים
הילהרות.mayyanlev.0Rozולריהאלונה ✮
Winterאוהב(ת) שום!ליה123LonelyGirlLihi UnicornLady luck
Liliתיאוgirle lifei don't careThe Cheshire CatMaskedCat
see from the heartRainסופרת כוכביםTigerLilyספירTEUT
Anime_GirlBlackChamomileHere To LoveMeshiבין הצלליםSNOW
מאיה נוימןalicegirl_from_marsits just me .simcowsinעדן מאיר
mycatlife :3אני.נוםנום23שאריות של החייםלילך ציבעוניcosmicBFF
אז מי זאת נעמה?

היי,
אני נעמה.
למעשה, אני לא יודעת אם כתיבה זה "החיים" שלי, או שלא הייתי אני לולא הכתיבה, או שבלי הכתיבה לא יכולתי לחיות.
אני פשוט אוהבת לכתוב.
זה נחמד להחיות מחשבות בעזרת מילים, או לתעד חוויות ודעות, אבל זה לא יותר מזה.
זה לא החיים,
זה לא אני,
זה רק חלק קטן.

טוב, אז קצת עלי?
נעמה, 14+,
מכורה לשוקולד,
אוהבת לצייר,
להתנחל מול המחשב,
להיות עם חברים,
לצחוק עם חברים,
אוהבת לצחוק בכללי,
אוהבת מאוד מאוד לחייך אבל לפעמים זה פשוט קשה מידי,
אוהבת כל סוג מוסיקה (מזרחית לא נחשב)
תקועה עמוק בגיל ההתבגרות, אז תתכוננו, כי בימי מחזור קשים אני אפרוק כאן את נשמתי, יכאבו לי הידיים מרוב הקלדות.
וביחסים סבירים+ עם המשפחה טפו טפו :)
אזז...
נעים להכיר 3>
אז מי זאת באמת שי?

"השקט שלי דיבר אלפי מילים, ולא שמעתם אף אחת."
אני שי.
קצת שונה, קצת מוזרה, שקטה לגבי חיי.
כותבת, קוראת, אולי חכמה, קצת פסיכית והרבה משוגעת...
כן, זאת אני.
Welcome.
We are all weird and life is a little weird and when we find" someone whose weirdness is compatible with ours,
We fall in mutal weirdness and call it love."
האיש שכבר ראה הכל
08/06/2017 15:48
Zippers
כשהגשם בא ואין לי כבר לאן לפנות 
כשהלילות קודרים גם אם הימים פחות 
אני יושב בשקט ולא משמיע קול
וחושב על האיש שכבר ראה הכל

כשאני מתגעגע אל ימים עברו
אל אהבות שחלפו ואהבות שבאו
אני יוצא החוצה והולך כזרם חול
וצועד בעקבות האיש שכבר ראה הכל

כשאני צועד לי בשבילים לא ידועים
כשאני מטפס מעל גבעות מעל הרים
קשה לי להאמין שאני לא אפול
אבל אני חושב על האיש שכבר ראה הכל

האיש אינו יותר מאגדה וזה ידוע
אבל יש בו אמת ובי זה כבר נטוע 
ואני לא יודע אם להמר על קצת או על הכל
אבל יש לי ביטחון באיש שכבר ראה הכל

מספרים שלפני שהיה מי שהוא היה
הוא היה רק ילד רגיל- לא אגדה
אבל זה השתנה כשהוא עזב- כביכול
והולך להיות האיש שכבר ראה הכל

הוא עשה את שעשה וחזר עם ים של סיפורים
רק חבל שכבר לא נותרו לו חברים
חלומותיו הוגשמו אבל נותר לו רק לסבול
ויותר לא רצה להיות האיש שכבר ראה הכל

האיש חזר לביתו שכבר לא היה בית
הוא ישב במקום שאבד לו מזמן
שעות וימים בלי תזוזת עפעפיים 
ואיכשהו גם בלי מנוחה

האיש התגעגע למי שהיה
ולא רצה להיות בגוף שבו היה נמצא
מצא לו מקום גבוה, ליד השמיים בכחול
וזה היה סופו של האיש שכבר ראה הכל

האמנם? שואלים אנשים וזה נכון
לעולם לא יבוא קיצו של האיש הנבון
כי סיפור זה הוא מוכר, וידוע לכל
על האיש שהיה וכבר ראה הכל

ובמקום מסוים אני מבין את הכוונה
והרי ברור לי מה הייתה המטרה
אני חושב שגם לכם. והלוואי שזה היה הכל
שיכלתי לספר לכם על האיש שכבר ראה הכל

אבל לא, זהו לא דבר המקרה
זה קשה, ובכל זאת אני אנסה
כי מגיע לכם לדעת, ואני מבין ויכול
לספר לכם עוד קצת על האיש שכבר ראה הכל

כולנו האיש. זה אולי לא ברור
אז איזה מזל שזה לא סוף הסיפור
תנו לי רק להסביר. תשתדלו לא לפסול 
את האיש שכבר ראה את הכל

הנה הוא שם. הוא יושב לו בשקט
שקט שצועק ומתחנן כבר ללכת
איתו. אז הוא קם ובלי יותר מדי לשקול
חוזר משם האיש שכבר ראה הכל

אחזור לביתי בצעדים שכבר צעדתי
(אני מוכן להודות שלפעמים מעדתי)
אשב שם לבד. חי או מת, בגדול
זה לא משנה.
כי אני הוא האיש שכבר ראה הכל.

-שי
4 תגובות
עם כל הכוכבים
20/02/2017 10:43
Zippers
ועם כל הכוכבים בשמיים
אתה נמצא.
או שאולי-
עדיין לא. 
אבל אתה תהיה,
יום אחד. 
אתה שוכב על אדמה שלא סולחת,
הקרה. 
הכוכבים מנצנצים מעלייך. 
הדם שנשפך ממך,
כל כך בטבעיות, 
שאולי זה לא היה טבעי,
מנצנץ גם,
מתחתייך.
וכל המחשבות שיצאו מהראש דרך הפה ואל הרצפה,
שרועות להן גם,
מנצנצות מסביבך.
חלק חזקות יותר,
חלק כבר מעומעמות. 
הבולטת מבינהן היא 'איפה טעיתי',
אבל בסוף, בקצה, 
עוד אחת זוהרת לה,
והיא 'ואיפה הם טעו?' 
אתה לא כועס.
אתה לא עצוב. 
אתה כבר לא מרגיש כלום עכשיו. 
הם עשו רק את מה שהיה צריך לעשות.
לא הייתה להם ברירה.
אין לך חרטות.
אין כבר טעם יותר.
אתה מסתכל למטה.
הדם עוד זורם,
עוד מנצנץ,
באור הזעיר. 
ומעלייך-
כמו כל התקוות שהעזת לקוות-
נוצצים הכוכבים
בשקט. 
הם נראים גדולים יותר עכשיו,
זוהרים יותר,
אבל אולי זה רק דמיון,
ואולי לא. 
אתה כבר כמעט יכול לגעת בהם-
אבל הכל שחור פתאום.
הם כבר לא שם,
וגם אתה לא.
ועם כל הכוכבים בשמיים
אתה נמצא.
או שאולי-
עדיין לא. 
אבל אתה תהיה,
כבר עכשיו.
Image result for starry sky

-שי
0 תגובות
אושר
16/02/2017 20:49
Zippers
אני עמדתי בחוץ.
הגשם טפטף לו על ראשי ופניי מעננים שנראו כמו שיש, אפור ולבן עם זרמים בצבעי חורף, עכשיו במבצע סוף עונה. מתחתיהם עפו ציפורים שחורות, אולי כניגוד לעננים הכבדים מעליהם, שהחליטו לשחרר את צערם על פניי. הסתכלתי למעלה ונתתי להם. מסביבי, ברחוב החצי- סואן, אנשים נתנו לי מבטים מוזרים, אך לא נתנו יותר מדי מחשבה לילדה המסורבלת שעומדת בחוץ בקור, הרי שהם בעצמם רצו להיכנס בכדי להימנע ממנו.
אבל לא אני.
לפעמים זה נחמד להרגיש את הקור, כי זה נחמד לדעת שאני עוד יכולה להרגיש משהו.
עבר עליי יום חסר טעם בצורה כמעט מצחיקה- דגש על כמעט.
היה לי עוד הרבה לפניי.
חיכיתי כבר כמעט שלוש שעות למישהו שהיה אמור להגיע לפני חצי שעה.
הייתי עייפה למדי.
קפאתי מקור.
מעליי, הציפורים שרו- מכאב או משמחה, היה קשה להבחין- והמשיכו במסלולם.
וחבריי, איני יודעת למה- ואולי יום אחד אבין- אבל באותו הרגע, לא היה אדם מאושר ממני על פני כדור הארץ.
-שיImage result for emotional rain picture
2 תגובות
יום האהבה האהוב פחות
14/02/2017 21:58
Zippers

מה, באמת חשבתם שלא אגיב?

---

זה באמת חסר טעם, לשנוא משהו כל כך שולי, אבל אני פשוט לא יכולה לעצור את עצמי.

הפרחים.

השוקולדים.

התכשיטים.

האדום, הלבן, וה- תביאו שקיות חברים, כי זה כבר מבחיל- ורוד.

רעד קולקטיבי.

אני די בטוחה שלעולם לא הבנתי את מטרת ה"חג". הרי מה בעצם חוגגים כאן? את תרבות הצריכה במיטבה, איש ששבר את החוק- הבזק חדשות-אחי, אתה לא הראשון ששבר את החוק בשביל "צדק"- ותינוק ערום שמסתובב עם כנפיים וחץ וקשת, יורה באנשים כדי שיתאהבו. שכחו מהמצלמות והקנבס, איפה שירותי הרווחה? הקרימנולוג? בסקרווילז? מישהו?

למרות שאני מניחה- או יותר נכון, יודעת- שיש משהו הגיוני במטאפורה הזאת, גם אם במקרה הזה היא פחות מטאפורה. אהבה זה לא תמיד כיף. אהבה כואבת. אהבה גם שונאת.

האם זה שווה את זה? זוהי שאלה שהטרידה את האנושות כבר שנים. זוגות מאושרים, כמובן, יגידו שכן, אבל אז אם נריץ כמה חודשים קדימה, נמצא אותם בוכים על הספה שלנו, מספרים לנו שהכל שקר ולעולם לא לבטוח באף אחד, אולי עם כוס יין ביד. אבל יש שיגידו שאהבה שווה את כל הסבל, לא משנה מה. אז מי צודק?

אולי חלקכם רוצים תשובה ברורה, תשובה שאוציא מתוך כובע קסמים ואגיד 'זהו זה, זה הסוף, גמרנו, יום טוב'. אבל זה לא בדיוק ככה בחיים בכלל, כמו שאתם יודעים. התשובה הנכונה היא שאין תשובה נכונה. אין כן ולא. זה לא שחור ולבן. זה אזור אפור בעולם שלא אוהב אזורים אפורים, אבל לפעמים זוהי האמת.

ואני?

מה אני חושבת?

איך אני נכנסת לתוך הסיפור?

האינסטינקט שלי הוא לומר שזה חסר טעם, שזה יום ככל האחרים ושאין לו שום משמעות. אבל אולי זה רק בגלל שלא עוזבים את הרווקים במנוחה אף פעם, במיוחד את אלה שלא הראו עניין אף פעם בלצאת ממצבם. אני אחת מהאנשים האלה, וכל היום זה מה ששמעתי:

"אז יש לך חבר?" (כאילו שאת לא היית יודעת אם כן. את יודעת דברים על חיי האהבה שלי שעוד לא קרו בכלל).

"מה התכניות שלך להיום?" (לשבת במעבדה מלאת חיידקים שגידלתי בצלחות פטרי ולתרגם מאמרים מדעיים מאנגלית לעברית כמה שיותר מהר. זה עצוב שזו לא הייתה בדיחה כדי להפחיד אותה?).

"מישהו מיוחד שאת מדברת איתו?" (נגעתי במחשב שלי בשביל לפתוח אימייל. רוגע).

"את עם ההוא?" (אנחנו בתוך כיתה עם 40 אנשים, את תצטרכי להיות קצת יותר ספציפית).

"מה זאת אומרת אתם רק ידידים? הוא כל כך בקטע שלך!" (לא, תצעקי חזק יותר, יש דגים בסין שלא שמעו אותך).

"היית צריכה להשיג דייט. כאילו רק להיום, זה חבל שאת לבד בוולנטיין!" (ולא חבל פתאום בכל יום אחר?).

"אז את לסבית כאילו?" (לא).

"אומייגאד, אז אני וחבר שלי-" (חבר שלי ואני, יא פוסטמה).

"-ואז הוא נישק אותי! נכון שזה כזה חמוד?" (בטח, ואני גם הקשבתי למה שלא ביקשתי לשמוע).

"באסה, הא?"

ולמען האמת… לא.

אני כן חושבת שזה חסר טעם. כן חושבת שהיום הזה הוא משעמם ושטותי, שזו המצאה תעשייתית ושבסוף היום למי באמת אכפת כל עוד יש לך גג מעל הראש ואוכל בצלחת ו… מישהו לחלוק את זה איתו? אולי? אני לא יודעת.

אבל בתוך תוכי, אני יודעת שאולי זה בגלל שלעולם לא חוויתי יום כזה עם מישהו שבאמת אכפת לי ממנו. זה לא שאני נואשת. זה לא שאני מכוונת לזה. אבל לפעמים, זה נחמד לחשוב ' ומה אם הייתי קצת פחות צינית?'. מה הייתי חושבת על היום הזה אז? אני לא יודעת, וזה קצת מפחיד אותי וקצת מסקרן אותי בו- זמנית.

אוקיי. אז אני לא שונאת את זה. לכרגע, אני סובלת את זה. ואולי, איפה-שהוא, אני גם קצת נהנית מזה.

ובזמן שכולם מסביבי יתכרבלו יחדיו מתחת לשמיכה עם אוהביהם, אני אסתכל סביבי ואצא לבד. אשכב תחת הכוכבים וסתם… אחשוב קצת. אולי יום אחד הרגש ינצח את ההגיון.

Happy freaking Valentine’s Day to me.
---
התגעגעתי.
-שי

4 תגובות
סליחה
12/02/2017 21:52
Zippers
זה בשמי, ואני לא יודעת מה נעמה חושבת, אבל אני רוצה שתדעו.
סליחה.
אני יודעת שאני לא באמת חייבת לעשות שום דבר, אבל אני מצטערת.
אני יודעת שאני צריכה להיות כאן יותר, אבל אני לא וזה מבאס.
אני חייבת לבלוג הזה יותר משמילים יוכלו לבטא, ולכן זה יהיה קצר.
אני אשתדל יותר, ואני באמת משתדלת, אבל החיים ממש מנסים להידחף לתוך העניינים של כולם, ואני לא יוצאת מן הכלל.
הלוואי והייתי, כי אחרת אין לי תירוץ, אבל עברו עליי כמה דברים לאחרונה שקצת מנעו ממני את אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעולם וזה להיות כאן, מקלדת בידי ומילים על קצה הלשון.
אין יום שעובר שאני לא חושבת על הבלוג הזה.
אז שוב, סליחה.
נקווה לזמנים טובים יותר.
-שי
תוצאת תמונה עבור abstract thinking
0 תגובות
סודות
15/08/2016 14:19
Zippers
סודות.
כבר תשע פעמים, שמישהו מספר לי סוד שלו.
סוד... סוד רציני.
ואז שאני שואלת מי עוד יודע,
הוא אומר שאני הראשונה.

שאלתי על זה חברה, 
-"מה יש בי שכולם מספרים לי סודות?"
-"את פשוט נראית אדם אמין"

אני נראית אדם אמין?
איך אדם אמין נראה בכלל?
אני הכי לא אמינה בעולם.
אני כלבה,
אני מתמרנת אנשים,
אני צבועה,
אני צומי.
איך אנשים יכולים לעזאזל להאמין בי,
אם אני לא מאמינה בעצמי?

סודות... איזה מן דבר מוזר זה.
אין לי אפילו אחד כזה.
על הסודות שלי אני לא יודעת לשמור, אז על של אחרים?
אבל אל תדאגו,
עד כה לא פלטתי שום סוד מתשעת הסודות שפי.
וכשיגיע העשירי,
מחזיקה אצבעות שלא אתפוצץ.
<נעמה>
נ.ב. התגעגעתי אליכם!!
9 תגובות
קורס משצים
08/07/2016 20:25
Zippers
שבועיים מחוץ לבית (לא כולל שישי שבת). 
קורס משצים, שזה כמו צופים רק יותר מעפן ומטעם בית הספר, זה לא חובה, רק למי שרוצה.
וצריך להיות באמת מפגר בשביל לרצות את זה.
ברכותיי נעמה.
בלי הורים. בלי אחים.
אפילו בלי חלק מהחברים.
כל כך פחדתי.
כל כך.
באתי לשם עם תחושה כבדה בלב. לא היו בי כוחות לתשעה ימים שבהם אצטרך לאכול רק טונה ותירס מקופסאות שימורים.
שבועיים שבהם לא אתקלח,
שבועיים בהם לא אחרבן, 
שבועיים בהם אקום בחמש כל בוקר.
והחלק הכי גרוע - שלוקחים את כל המחוז, ומערבבים אותו למחלקות חדשות. לא קבוצות קטנות של בתי ספר, אלה קבוצות קטנות של ילדים מבתי ספר שונים. מי זה הכי פחדתי.
עזבו את החרקים, ועזבו את השירותים הכימיים,
החברה'- לא ידעתי עם מי אהיה, עם ערסים שמעשנים? עם מתנשאים שחושבים שהם יהיו משצי-על בעתיד? לא היה לי שמץ של מושג קלוש.
והיה... אחת החוויות הכי מדהימות שעברתי. באמת.
אין בי שום חרטות. 
הכרתי אנשים מדהימים וקורעים מצחוק. 
הכרתי חברים חדשים. 
הכרתי דברים חדשים על עצמי. 
עשיתי שיחת נפש עם אחד מהידידים מהקורס, והוא סיפר לי סודות כל כך כמוסים שלו שגם אם אכתוב אותם ביומן שלי שאני מחביאה אני ארגיש אשמה,
אז עזבו את הסודות שלו, הוא גרם לי ללמוד דבר מאוד מאוד חשוב על עצמי, שמקשה עלי מאוד ביום יום.
השעה הייתה 0:00. שעת כיבוי אורות.
"צריך כבר לחזור..." אמרתי 
"למה?"
"שעת כיבוי אורות"
"לא באמת צריך לחזור, אף אחד לא שם על שעת כיבוי אורות"
"אבל אם השותפה שלי לאוהל תשים לב שאני לא שם, ואז היא תגיד למדריכה והמדריכה תגיד למנהל הקורס והם יחפשו אותנו ו-"
"נעמה את חושבת יותר מידי..."
"מה זאת אומרת?"
הוא הסביר לי, שאני חושבת בצורה פסימית, שלילית, ולתווך ארוך.  הוא קרא לזה "חשיבה מעוותת".
ואז הבנתי כמה זה נכון.
יש לי נטייה להקצין סיטואציות. יש לי נטייה אפילו לדמיין סיטואציות שלא קיימות.
ללכת ברחוב, ולחבק מישהו שאני מכירה. ואז לחשוב אם הייתי דורכת עליו בטעות, אבל ממש חזק, ואיך הוא היה מגיב.
אם אני שולחת את ההודעה האחרונה בווצאפ, אני מוצאת את עצמי בחרדות. כולם ראו ואף אחד לא מגיב. כולם ראו ואף אחד לא מגיב. למרות שלפעמים אין על מה להגיב. 
אבל זה מטריף לי השכל. 
אני חושבת שזה נובע קצת מחוסר ביטחון,
אבל עכשיו שאני מודעת לזה, אני יכולה לטפל בזה :)
אוהבת, 
<נעמה>
8 תגובות
The Sorry Parade
16/06/2016 23:12
Zippers
הם כולם הולכים ביחד 
לא תראה אחד לבד
זה קשה אך מרירות היא כך 
צופה לה מהצד
ולו מצעד הצער, מצעד האפלה
בוהה לה בשוליים ותוהה איך זה קרה

מרימים אגודלים למעלה 
דמיינו את זה הפוך
כולם יושבים בוכים 
לך תוציא מהם חיוך 
ראשים עולים יורדים, מתוזמנים עם פעימות 
הלב דופק- אך איזה לב תמצא בין השורות?

הם חולקים את הפחד 
את הכעס בבדידות
עושים מזה סיפור 
אך ככה היא המציאות 
כולם חושבים פרחים יפים וגן עדן גדול
אז איך כל כך קל לבוא ולפרק את הכל?

צללים של אנשים 
הם לא בני אדם בכלל
אם תצייר אולי תראה
שחור לבן מואר
ומסתכלים בהשתקפות הדמעות נבכו מזמן 
"מי אני" הם שואלים כי לאני כבר אין סימן

אין צבע ואין אור 
הכל נלקח מזמן
וכל טיפה שווה להם 
כי אין טעם כבר כאן 
ומה שווים הם החיים אם אין את כל היופי 
החיים אינם בשביל להיות שווים אם אין בהם שום דופי

חסרי אופי הולכים 
כי כולם אותו דבר 
ולמה זה כי זה 
חייב להישאר מוכר
והם הולכים וגוררים רגליים כבר מתות 
לא נשארו חיים אז בשביל מה לחיות 

חולקים הם משקאות 
רענון של הרגש 
יש אחד לבדידות 
שחולקים אותו בסתר
אין מספיק לכולם אז גונבים האחרים 
כשרוצים תשומת לב ואת מרכז העניינים

קצת שיגעון מעט טירוף 
בטעם הבריא
לוקחים אותך לאט 
משתלטים כל כך איטי
ואין דמיון זו אשליה ניסית להגיד 
המילים הן נעצרו והפסיקו להקשיב

כן זהו מצעד הצער 
מצעד האפלה 
כי העצב משתלט 
מתפזר בדממה 
והכל חונק אותך כי כבר אין כלום מסביב 
רק שלדים של כל הנשארים, מצעד העזיב
 

שי
11 תגובות
מפלצות הצומי
05/06/2016 21:06
Zippers
*אזהרה, אתם קוראים חפירה ארכאולוגית ודרמטית במיוחד של ילדה במחזור קשה, אז שתדעו למה אתם מכניסים את עצמכם מלכתחילה*
מפלצות הצומי, הם נמצאים בכל מקום. זה כמו אפוקליפסת זומבים של ה-2016.
מספיק שתסתכל כמה שניות בסביבה ובהבזק מצמוץ תבחין בהם.
זה יכול להתבטא בבגדים שלהם, בצורת הדיבור שלהם או בהתנהגות שהם מפגינים,
אבל המאפיין העיקרי - הם תמיד ינסו להיות במרכז.
לרוב בני הנוער יש את הצורך הזה להיות במרכז הסביבה, להצחיק את החברה', להיות תמיד מוקף ואהוב.
זה ממכר, אני יודעת, להיות במרכז תשומת הלב כשכולם מסתכלים עליך מתעניינים או קרועים מצחוק, כשיש זיק בעיניים שלהם. העובדה שמודעים לקיום שלך. 
אבל מפלצות הצומי,
הן חיות מזה. זה המים, המזון, האוויר. מזה הם מתקיימים. לזה הם קיימים.
הם יצעקו, הם ישתוללו, הם ידרכו על אחרים, הם ישקרו, הם יעשו הכל בשביל להשיג את תשומת הלב.
גם דברים נוראיים. 
הם יתמכרו כל כך להרגשה של להיות במרכז, עד שיחשבו שהם המרכז.
אני מכירה הרבה מפלצות צומי. 
חלקם אני לא סובלת, עם חלק עוד אפשר להסתדר,
אבל יש אחת,
רק אחת,
שהיא קצת החברה הכי טובה שלי.
לפחות חשבתי ככה עד לא מזמן.
אני פוחדת שבדרגה היא הופכת להיות מפלצת צומי.
כשאני מדברת איתה, הקול הנמוך והנעים שלה הופך בהדרגה לצפצפני וצורם, וזה נורא יותר מכל מוזיקה מזרחית שאתם יכולים לתאר לעצמכם.
ההתנהגות, הביטויים, התנועות, הבדיחות (שהיא לפעמים גונבת ממני, דרך אגב, לא רוצה להתחשבן) כאילו היא רק רוצה שכולם יבחינו רק בה. 
כשאני מנסה לדבר איתה, היא יכולה פתאום לראות את אחת הזונות של ח'6 ולברוח לי. 
יש לה את כל הסימפטומים של ההתמכרות, ואני לא יודעת איך להתייחס אליה, כמו חברה הכי טובה, או כמו מפלצת?
אם אני אנתק קשר, צפויה לי התמוטטות חברתית, היא בקשר עם הילדים הכי מגניבים בכיתה. אני לא רוצה להיות החברה הסמרטוטה הנגררת שלה, אבל אני מרגישה ככה לפעמים. וזה מבאס.
אני באמת לא רוצה לנתק קשר, אני באמת מאמינה שהאופי הקודם שלה עדיין שם, רק מלווה בהתנהגות מוחצנת וצעקנית.
אז בבקשה תחזרי לעצמך, כי אני צריכה אותך, בהמון אהבה, החברה הכי טובה שלך
****************************************************************************************
טוב, זה דיי ישן, וכמו כל נערה מתבגרת ממוצעת, החיים שלי משתנים כל דקה,
אז רק רציתי שתדעו, הכל הסתדר. אני לא סמרטוט, והיא חזרה לעצמה, אבל ליתר ביטחון רציתי לפרסם את הפוסט שכתבתי לפני כשלושה שבועות בפתקיות בפלאפון שהייתי עצבנית רצח ובמחזור בדרגה קשה +++ בשביל שאם היא תחזור להיות רודפת צומי נואשת, תתנו לי עצות :)
תודה, ואוהבת,
<נעמה>
16 תגובות
970156
08/05/2016 21:43
Zippers
שלום. באמת נעים לי להכיר. 
מה זה? איך קוראים לי, אתה שואל?
...למען האמת, אני כבר לא כל כך בטוח.
פעם היה לי שם. זהות בטוחה, שאפשר לסמוך עליה. היום? היום זה משתנה מיום ליום: יום אחד, אני בהמה, יום אחר אני כלב, ביום שאחרי זה, אני פרה. זה משתנה עם המצב רוח של... שלהם. 
ייאמר לזכותם- מאז שהגעתי, תמיד היה לי שם אחד שלא השתנה, שורת מספרים שהיא כל כולי: 970156. זהו השם שלי מאז תחילת חיי החדשים. מוכר לך, אולי? שנת 1939? השנה בה הכל השתנה? מצלצל איזה פעמון? אתה מבין, בשנה רגילה, יש לך עבר- הדבר ממנו באת- ועתיד- הדבר אליו אתה הולך. אבל מאז 1939- העבר הוא זכרון מתוק של חלום שנשכח, והעתיד הוא צעדת המוות של הלא נודע, מסתמך על תקווה שלא תמיד קיימת, גשר חבלים בעין הסופה. אני כבר לא זוכר איך זה להיות ילד רגיל, ללא כוכב על החזה ולב מלא זכוכית ששורטת, חרטה שבורה. תמימות כבר לא נותרה לי, ואם זה מה שתחפש, לך ותשאל ילדים אחרים. אולי הם זוכרים. אולי הם יזכרו. 
ואמור לי- מהו ילד רגיל? הכרתי הרבה ילדים רגילים פעם. ומה להם יש שלי אין? 
לילד רגיל יש בית. ומי שיידאג לו. אוכל, ומים. צעצועים וספרים, חגים ומעדים- מתי שיש. שגרה קבועה. ימי הולדת והפתעות. חיות מחמד, ותחפושות אולי, מסכות מאחוריהן אפשר להתחבא. חברים ואויבים, מיטה ושמיכה, ואפילו חדר שלם רק לעצמו. בית ספר ושיעורים. שמחה, עצב, בושה, פחד. 
ומה לי? מה לי יש? 
הגטו הוא ביתי. הצללים שבחדר- הם כל מי שנשאר לי. מדי פעם, חצי פרוסת לחם ישנה שחייל זרק היא ארוחתי, ואולי מים לפעמים כשאני מצליח להשיג את זה. העולם אותו המצאתי לי- זהו משחקי. חום ללא מכות- זהו יום חג, יום נדיר. בשביל שגרה, צריך חיים- כל מה שאין לי. התאריך בו נולדתי כבר איני זוכר, אבל את התאריך בו אמות בטוח יהיה איפושהו אם למישהו יהיה אכפת מספיק בשביל לכתוב.  כלבים צמאי דם ועור הם חיות המחמד שלי. דמעות כעס וכאב הן המכה שלי. גוש לא מזוהה, אולי פעם חברי לגיהנום- הוא מיטתי. שמיכה? אל תגרום לי לצחוק. המוות הוא אויבי. השמחה כבר לא קיימת, והבושה באה כל הזמן, בצורת כוכב צהוב התלוי ממני, סמל המסמל למה אני שונה. כיצד הם גרמו לי להתבייש כך במוצאי? לעולם לא עשיתי זאת. האם זה משהו שילד רגיל גם עושה, לפעמים?
לא אכפת לי כבר, וזה מה שמפחיד אותי. אני לא חושב שיש לי כח להתנגד יותר.
וכשיוצא לי לראות את השתקפותי, אני לא רואה מישהו יותר. אני לא רואה אדם, ואין לי סיכוי כבר לראות. הלכתי רחוק מדי בשביל להינצל. אבל אני אשרוד. אני אמשיך להתקיים, גם אם זה יותר בדמות רוח מאשר בדמות אדם. אבל אם תוכל, רק בקשה אחת לי בשבילך, לפני שתשכח ממני. ספר את הסיפור שלי, כשכל זה יסתיים? כי אני יודע שמלחמה זה לא לנצח... אבל אני לא חושב שאני אזכה לראות את סוף התהום.
ושוב, לפני שתלך, שאלת את שמי. אמרתי לך שאיני בטוח. אבל האמת היא שיש לי הרבה שמות. יש לי שם לכל תקופה בחיי, לכל יום, שעה, שנייה. כרגע, אני 970156, אבל אנחנו אף פעם לא בוחרים את השם שלנו, נכון? אני לא בחרתי את השם הזה, וגם כשיהיה לי שם אחר, שנים מעכשיו, זה לא יהיה אני שיבחר. זה יהיה אתה שתקבע מהו שמי בעתיד. 
במה אתה בוחר?
אמנם מאוחר משתכננתי, אבל קרה בכל זאת. אני די בטוחה שזו הפעם הראשונה שעשיתי כזה דבר, אז תכתבו לי בתגובות אם נראה לכם. זה היה כואב לכתוב.
מיצ"ב מחר, בהצלחה לי :-)
שי
5 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 18 19 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
לפגוע

הם לא מבינים.
לא מבינים שהם פוגעים.
והם ממשיכים כאילו כלום.
ואולי הם מבינים?
אולי הם סתם רוצים להוריד את הבטחון?
אולי הם סתם נהנים להשפיל?
חצים ועוד חצים.
קללות ועוד מילים.
אולי מה שהם אומרים, זאת בעצם... האמת?
תן חיוך

אני מחייכת לאנשים שעוברים ברחוב.
ולאנשים שעשו מעשה טוב.
לנער צעיר.
או לאישה מבוגרת.
אני פשוט חיוכים לכולם מפזרת.
אני פשוט מחייכת לכולם,
כי חיוכים גורמים לעולם להיראות מושלם.
לעשיר, לעני, לדתי או חילוני,
מחייכת חיוך גם במראה לעצמי.
לאיש עצוב או שמח.
לאישה בהיריון או סתם איש קירח.
אני מחלקת לכולם חיוכים ככה סתם.
זה לא בתשלום זה פשוט בחינם.
אני לא צריכה סיבה בשביל חיוך לתת.
רק חשוב שהחיוך הזה יהיה באמת.
וכשהם מחזירים חיוך, גם אם הוא פצפון.
זה נותן הרגשה של שביעות רצון.
כוכב בשמיים

אני מאמינה,
כשמישהו חשוב מת,
הוא הופך לכוכב, כוכב בשמיים.
כי גם כשיהיה קשה וחשוך,
הוא יאיר את הליל.
וגם כשאתם חושבים שהוא עזב,
הוא תמיד יהיה מעליכם,
ויצפה בכם,
במבט מלמלה.
אלפי כוכבים

אלפי כוכבים,
מאירים בשמיים,
באורם הקלוש,
מנסים לנחם.

אלפי כוכבים,
מפוזרים בשמיים,
אבודים הם כולם,
יחד אתכם.



תצחק
אז נכשלת במבחן?
זו הזדמנות להתמודד עם כישלון.
אז מישהו עקף אותך?
יש לך יותר זמן לחשוב על מה אתה רוצה.
אז חברה שלך בגדה בך?
היא לא הייתה שווה את זה מלכתחילה.
אז היה לך יום רע?
יהיו ימים טובים יותר.
אז אתה טעית?
להבא אתה יודע את התשובה.
אני יכולה להמשיך. זו לא בעיה.
אבל זה לא חשוב.
עוד שנה, אתה תזכור את זה?
לא.
האם זה באמת כזה חשוב?
וגם אם כן- אתה באמת חושב שלא יהיו הזדמנויות אחרות?
ולכן, ידידי, תישען אחורה,
תעצום עיניים,
ותצחק.
דבש

"דבש, הכל דבש,
כל יום אני משקרת אותי מחדש.
דבש, הכל דבש,
כל היום אני מתאהבת,
שונאת אותך,
מחדש..."

(מתוך השיר "דבש, הכל דבש")

אולי ככה העולם באמת היה דבש.
ככה לא היינו משקרים כל יום מחדש.
דבש הוא מתוק, אך יש בו עקיצה.
וכאלה החיים...
מרירות מתוקה.